החלטה בתיק בש"א 1334/08

המשיב 2 להמרצת הפתיחה עותר להורות על דחייתה על הסף,  וזאת מפאת העדר סמכות, העדר יריבות, העדר אפשרות ביצוע ושיהוי.

בהמרצת הפתיחה עתר המבקש לאישור פסק הבוררות שניתן ביום 29/9/03 על ידי הבורר הנכבד עו"ד אייל רובין.

המשיב 2 טוען, כי הוא צורף להמרצת הפתיחה שלא כדין, שכן במסגרת פסק הבוררות, נדחתה נגדו התביעה באופן מפורש, ובנוסף, פסק הבוררות נעדר מסויימות או כימות המהווים תנאי מוקדם לביצועו.   

על פי פסק הבוררות, ביום 1/1/97 נערך הסכם בוררות במסגרתו נקבע כי למבקש יוקצו 25% ממניות המשיבה 1, באופן שבו המשיב 2 יוותר הבעלים של 75% מהמניות.  בנוסף, נקבע כי השקעת המבקש והמשיב 2 תתבצע על דרך מתן הלוואת בעלים למשיבה 1 בסך 120,000$, לצרכי תפעול שוטף, ומתן ערבות בנקאית בגובה אותו הסכום, כבטוחה להסכם הניהול/השכירות של המלון שלתפעולו, ככל הנראה, נועדה המשיבה 1. בפסק הבוררות נאמר, כי ההשקעה לא עלתה יפה, ובעקבות כך, מומנה המשיבה 1 על ידי שלושה מקורות- היוון הלוואות בעלים להון מניות, השקעת מזומנים על ידי המשיב 2 ודמי ניהול שקיבלה המשיבה 1. המבקש טען בפני הבורר הנכבד, כי כספי ההלוואות לא הושבו לו, וחלקם הוונו להון מניות בניגוד לרצונו וכן כי דמי הניהול לא שולמו לו. בנוסף, המבקש יצא כנגד אופן התנהלותו של המשיב 2.

פסק הבוררות אכן אינו קובע חבות פוזיטיבית של המבקש, שכן בסיכומו של פסק הבוררות נקבע- "דינן של כל טענות הצדדים להידחות, פרט לטענתו של בניטה בדבר היוון של הלוואותיו להון מניות. תוצאת האמור הינה כדלקמן:

במישור היחסים בין יוצ'יס לבניטה- לא הוכחה כל חבות של יוצ'יס לבניטה או להיפך.  במישור היחסים בין בניטה לחברה- החברה נותרה חייבת לבניטה את מלוא יתרת הלוואת הבעלים שלא נפרעה על ידה בצירוף סכום הלוואת הבעלים שהוון להון מניות, ללא אישור מפורש מבניטה. חלקו של בניטה במניות החברה יקטן בהתאמה. לענין זה, ראה גם הבהרתי באשר לתוקף ההחלטה כלפי צד ג'".

(עמ' 9 לפסק הבוררות).

עם זאת, נראה שהקביעה בדבר העדר חבותו של המשיב 2 אינה מהווה "סוף פסוק" מבחינתו, שכן מעיון בפסק הבוררות, נראה כי נקבעה בו עמדה מסויימת, שעשויה להשפיע על זכויותיו העתידיות- " היוון ההלוואות להון מניות- לענין זה, דינה של כל הלוואה שהוונה להון מניות ללא הסכמתו המפורשת של בניטה להיות מוחזרת למעמדה הקודם, היינו, מעמד של הלוואת בעלים, וזאת לענין מערכת היחסים בין יוצ'יס ובניטה. לענין זה יובהר כי קיימת בעיתיות משפטית רבה בהחזרה של הלוואה שהוונה להון מניות למעמד של הלוואת בעלים.  לאור זאת, תוקפה של קביעה זאת אינה כלפי כולי עלמא (ציבור הנושים, מרכז ההשקעות וכו'), אלא כלפי יוצ'יס בלבד. כך למשל, בפירוק עתידי של החברה, תיחשב פעולת ההיוון כבטלה לענין מערכת היחסים בין יוצ'יס ובניטה, ואשר על כן ייחשב בניטה לבעל יתרת זכות גבוהה יותר כלפי החברה, אך שיעור ההחזקה של בניטה במניות החברה ייחשב לנמוך יותר".

מאחר שקביעה זו עשויה להשפיע על זכויותיו של המשיב 2, הרי שהעדר האלמנט הביצועי, אינו מעיד על היעדר יריבות בין המשיב 2 למבקש ובאותה מידה, גם אינו מונע את אישור פסק הבוררות. המשיב 2 טוען, כי מאחר שפסק הבוררות ניתן לפני למעלה מארבע שנים, הרי שהגשת הבקשה לאישורו בשלב הנוכחי, לוקה בשיהוי.

כידוע, הבקשה לאישור הפסק אינה מוגבלת בזמן, ומאחר שהיא אינה בגדר תביעה, היא גם אינה כפופה להתיישנות, אך עם זאת, יכולה להיטען מניעות כנגד צד המבקש לאשר את פסק הבוררות, אם הוא לא פעל לפיו במשך הזמן שחלף מאז ניתן (ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, כרך ב', עמ' 914-915).

המשיב 2 טוען, כי מאז מתן פסק הבוררות, המבקש לא פעל למימושו, אלא שבמקביל, כאמור, המשיב 2 טוען, ודי בצדק, כי פסק הבוררות חסר אלמנט ביצועי, ולא ברור לי כיצד שתי טענות אלה עולות בקנה אחד.

כאמור, פסק הבוררות קובע עמדה עקרונית בדבר תוקף היוון ההלוואות להון המניות, אך עמדה זו עשויה לגבש השלכה עתידית בלבד, והיא אינה ברת מימוש מעשי מיידי.  לפיכך, איני סבור כי המקרה הנוכחי נכלל בגדר המקרים החריגים שבהם תתקבל טענת השיהוי. המשיב 2 טוען, כי הסכסוך בין הצדדים הועבר לבוררות בהחלטתו מיום 9/12/01 של בית משפט השלום בקריות (נספח 1), ולכן הוא בית המשפט המוסמך לדון בתובענה.

כידוע, באופן עקרוני, הסמכות לדון בענייני בוררות מוקנית לבית המשפט המחוזי, אך כאשר העניין מועבר לבוררות על ידי ערכאה מסויימת, מוסמכת אותה ערכאה לדון בענייני הבוררות הקשורים לכך (סעיף 79ב(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). תכליתה של הוראה זו היא לייעל את ההליכים הקשורים לבוררות, על ידי העברת העניין לבית המשפט המכיר את פרטי העניין (רע"א 4369/02 דורון נ' דורון, תק-על 2003(3) 2563; רע"א 463/04 סלקום ישראל בע"מ נ' מטיל 2000 בע"מ, תק-על 2004(2) 162). 

בענייננו, המחלוקת הועברה לבוררות במסגרת ההחלטה שניתנה בבית משפט השלום בקריות, אך להחלטה זו קדם הסכם הבוררות, במסגרתו נקבע כי במידה שהצדדים לא יצליחו לפתור את המחלוקות ביניהם במישרין, הם ימסרו את ההכרעה לפני בורר דן יחיד, שהכרעתו תהיה חלוטה ומקובלת על ידי שני הצדדים (סעיף 11.2 להסכם הבוררות). מכאן, כי הסכם הבוררות, ולא החלטת בית המשפט, הוא המקור להעברת המחלוקת לבוררות, ולכן בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בבקשה לאישור פסק הבוררות (רע"א 6435/05 ז'אנו ו-23 אחרים נ' יורו ישראל (י.ש) בע"מ, תק-על 2006(2) 189; בש"א (חיפה) 3898/98 היינה נ' אחיקם, תק-מח 99(1) 3343).

לאור האמור, הבקשה נדחית.  הוצאות ההליך תלקחנה בחשבון בפסק הדין.

ניתנה היום כ"ח ב אדר א, תשס"ח (5 במרץ 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.